עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
נושאים
החיים שלי  (7)
אני  (5)
רגשות  (3)
חיים  (2)
משפחה  (2)
עבודה  (2)
חלומות  (1)
סיפורים  (1)
השלכות השינוי...
25/04/2017 19:52
האמיצה
החיים שלי, אני, רגשות, עבודה
לפני חודש וחצי סיפרתי על השינוי הגדול שעשיתי בחיי.
יציאה מאזור הנוחות... ויתור על הרבה דברים תמורת שינוי בחיי המקצועיים, בתקווה שיובילו לפריחה וצמיחה.

היום, כשאני סוגרת 5 חודשים בתפקיד אני נמצאת בסערת רגשות כל כך עצומה, הרגש הכי גדול ששולט בי הוא חרטה, חרטה עמוקה, הרגשה שעשיתי טעות ענקית שוויתרתי על משהו שהיה בסך הכל טוב (היום שאני מסתכלת אחורה אולי לא היה כל כך רע).

למה אני מרגישה כך?
עם כניסתי לתפקיד, הובהרו לי מספר דברים על ידי מנהל המקום ואני כולי מלאת מוטיבציה ורצון להצליח, אפופת הרצון לשינוי ושמחה על האומץ שתפסתי, נכנסתי ... איך אומרים ב"ראבק". עשיתי כך ועשיתי כך, נכנסתי לפה ונכנסתי לשם, שלחתי מייל לזה ומייל לאחר. בשורה התחתונה, הערתי מתים! אנשים שכבר עובדים במקום נבהלו... הרגישו שהחופש שהיה להם עד עכשיו לעשות מה שהם רוצים כבר לא קיים יותר. יש מי שמסתכל, בודק ויודע. באחד מהאנשים הנוכחות שלי כנראה פגעה במיוחד, האדם הזה הפך אותי לשעיר לעזאזל, מקור כל הצרות והבעיות. 
זה הגיע להתערבות משפטית ומכתבים מעורכי דין, המסמכים לא היו עלי באופן אישי אבל אני הייתי גורם ההתנצחות, הסיבה לכל הבלאגן. 
מפה לשם, הגיעו הגדרות תפקיד חדשות וטייטלים מפוצצים ואיומים שלא לעשות דברים שלא קשורים להגדרת התפקיד שלי.

המוטיבציה התחילה לרדת... נאלצתי לקחת צעד אחורה, לעצור הכל, להפסיק לעשות דברים... היו שאמרו קחי אוויר, תני לשנה להסתיים ושנה הבאה הכל יהיה בסדר אבל זה קשה... חוסר ודאות אופפת כל צעד. האם זה מותר? האם זה אסור? לתכנן אי אפשר כי לא יודעים מה יהיה. בקיצור, חוסר ודאות כרגע ללא מסגרת זמן.

השבר גדל והתעצם לאחר תקרית שהיתה במסגרת פעילות מיוחדת, תקרית שבה העברתי ביקורת על קולגה לעבודה במסגרת ישיבת צוות, הביקורת דלפה החוצה והתגובה שהגיעה היתה כל כך אלימה (מילולית) שאני מתביישת לחזור על המילים האלה. לאחר התגובה האלימה הגיע שיימינג כלפיי בפני כל אדם ואדם שעובד בארגון. המנהל סובל מבעיית גיבוי גדולה, לא נקט באמצעים סדרסטיים, נתן לזה מקום ודיבר על הנושא אבל זה נגמר בזה, ללא התנצלות, עם התנהגות ילדותית של התעלמות וברוגז, ממש מגעיל ועצוב.

נכון, חייתי בבועה במשך 7 שנים ונמנעתי מפוליטיקה פנים אירגונית, הייתי אאוטסיידרית, פחות שייכת אבל שייכת מספיק.
מה שגיליתי ב- 5 חודשים הוא שאנשים רעים, אנשים במקום עבודה הם רעים. רכילות וצביעות הם ההתנהגות השולטת. לדבר אסור ! לא אחד עם השני, לא אחד על השני, אסור לדבר ! אם תדבר או אם תגיד את דעתך אתה תחטוף בצורה כזאת או אחרת.

אתה לומד מכל דבר שאתה עושה, אתה מתבגר בכל תהליך שאתה עובר אבל התהליך הרגשי הוא קשה ומעיק.

האם הייתי צריכה לבלוע את השעמום ותחושת המיצוי ולהשאר במקום הבטוח או לסבול ולהרגיש חרטה במקום החדש ?
לקחת אוויר... אני לוקחת!
לתת צ'אנס... אני אתן!
האם זה שווה את זה? אני לא יודעת !
2 תגובות
זה קרה !
15/03/2017 09:49
האמיצה
עבודה, החיים שלי
כתבתי הרבה על הרצון לשינוי ועל השעמום בעבודה וגם קצת על משבר גיל ה- 40.
ואז... זה קרה !

קצת לפני החופשה הגדולה בגלישה יומיומית בפייסבוק, מצאתי מודעה שנראתה לי מתאימה.
חשבתי וחשבתי והתלבטתי ועוד פעם חשבתי, התייעצתי עם זה והתייעצתי עם ההוא ולכל מי שפניתי ועם כל מי שדיברתי אמרו לי ללכת על זה... מה יש לך להפסיד ? את לא עוזבת את העבודה הקיימת ונשארת בלי כלום, את מתחילה תהליך ויהיה מה שיהיה.

הגשתי קורות חיים וזומנתי לראיון... בינתיים הכל הולך בסדר ! התפקיד הזה תפור עלי, בדיוק מה שאני צריכה:
1. לצאת מהבית
2. העבודה: קרובה לבית
3. התחום: אהבה משכבר הימים
4. הסגנון: זה אני !

הכל אמר, לכי על זה! אני מרגישה שהשם שלי כתוב על זה.

ואז נסיעה לחופשה ארוכה... בזמן הזה, שקט. לא הודעה, לא טלפון אפילו לא רמז שיכול להעיד לא על החיובי ולא על השלילי.

אחרי שחזרנו התפרסם משהו, שוב במדיה החברתית והסקתי לעצמי מסקנה שהתפקיד כנראה אויש וזה בסדר, אם זה הגורל אז כך צריך להיות.
חוזרת לעבודתי הנוכחית, לשגרה הרגילה, כנראה גם לשעמום המוחץ ולחוסר היכולת להתפתח אבל אם החלטה בתוך תוכי שזאת השנה האחרונה שלאחריה חייב לבוא השינוי.

חצי שעה אחרי המסקנה... המוטעית... זומנתי לראיון נוסף... לוועדה.
וואהו, זה לא נגמר, זה חיכה לי, התחושות היו מוצדקות.

הוועדה התכנסה ופחות משעה אחרי שיצאתי ממנה, קיבלתי הודעה שזהו... התפקיד שלי!

השינוי המיוחל הגיע... זה קרה!

(עכשיו צריך להתמודד עם ההשלכות של השינוי)
1 תגובות
יום ראשון ללימודים
01/09/2016 16:55
האמיצה
החיים שלי, אני, משפחה, רגשות
היום הפכתי בפעם הראשונה להיות אימא לתלמידים.
אין יותר גני ילדים, גננות, סייעות, ימי התאקלמות והכי חשוב... חול !
לא שהיה כל כך נורא, להפך, חווית גן הילדים מבחינתי על שני ילדי היתה חיובית מאוד בכל שלביה.

אבל היום היה מרגש!

שניהם קמו בבוקר כמו חיילים, התלבשו, התארגנו והיו מוכנים ליציאה.
בחולצות לבנות כיאה לפתיחת שנה, ילקוטים על הגב והרבה התרגשות להתחלה חדשה.

לקחתי את שניהם באותה שעה ולאותו מקום.
ליוויתי אחד לכיתה ד' ואת השני כמובן לכיתה א'.

טקס פתיחת שנה... חובבני ודי משעמם אבל התרגשתי, שניהם ישבו שם וצפו בטקס, כל אחד עם הכיתה שלו
והמחנכת החדשה שלו.

"פתאום... 
מהיום ...
קמים הם ואומרים שלום 
קמים הם ואומרים שלום"

התרגשתי... ממש התרגשתי, כזה עם לחלוחית בעיניים.
השארתי אותם שם, הפקדתי אותם בידי המחנכות שלהם ויצאתי לחופשי (לעבודה כמובן!).
בשעה 11:00 הבנתי ש... וואהו, שקט בבית. 

ב- 12:00 זה נגמר, יום קצר! הלימודים לא באמת מתחילים ב- 1 בספטמבר, זה לוקח עוד כמה ימים עד שנכנסים למסגרת ולשגרה, השנה במיוחד שלוח השנה העברי נותן לנו חודש מלא, התחשב בנו הפעם !
אבל... החוויות, השמחה, הצחוקים, המפגש בהפסקה, הבילבול עם ילד אחר, זה היה שונה! 

התיקים למחר כבר מוכנים ואיתם גם הרצון והמוטיבציה.
ואני... מחר יום שישי, היום שלי! ה- 4 שעות האלה שמוקדשות בשבילי, רק בשבילי!
 


0 תגובות
HOLD
25/08/2016 13:53
האמיצה
החיים שלי, אני
אני ב- HOLD וממש קשה לי עם זה.
הכל פסק מלכת, הכל עומד, הכל מחכה למשהו או למישהו... 
החיים שלי בהמתנה למשהו או למישהו...

הילדים... הם בחופשה... עוד שנייה מסתיימת, זה נכון ובסך הכל הם ממש בסדר, אין לי טענות אליהם.
עשיתי כל מה שאפשר לעשות בשביל לתת להם את החופשה שהם רשאים לה.
בגלל העבודה מהבית ובגלל שכל כך חם בחוץ החלטתי שהפעילות של החופש מתחילה ב- 17:00 אחרי הצהריים וכך היה.
הלכנו לים עד לשקיעה... שחייה לילית... טרמפולינות ... קולנוע וגם חברים... אחרי הצהריים.
במהלך היום, הם התעוררו בקצב שלהם, ראו טלוויזיה ושיחקו בטאבלטים עד שהם נראו כמו מסך של משהו, אבל לא הפרעתי להם... 

העבודה... גם שם יש סוג של המתנה, מחכים למנהל החדש שיכנס ואולי יעשה איזשהו שינוי, בינתיים בחלק שלי, דממה! חוסר עשייה! שיעמום טוטאלי!

החופשה שלי האמיתית בפתח... מחכה מעבר לפינה... עוד קצת והיא מגיעה. דקה לפני החגים אנחנו נעלמים וחוזרים כשהטמפרטורות יורדות.
אבל גם הנתון הזה מכניס אותי להמתנה, אין מה לעשות שינוי בתקופה שכזאת.

בינתיים משעמם לי, כל כך משעמם לי, אני לא מוצאת מה לעשות עם עצמי, מסתובבת סביב עצמי ומחפשת עשייה, מחפשת מזור, מחפשת שינוי.
מה יביא את השינוי? מחכה להארה, לאיזה קול מהשמיים שימצא לי ייעוד, שימצא לי מטרה.

משבר גיל 40 אמרנו כבר קודם... נו, שיגמר כבר ! 
0 תגובות
כשרון
27/07/2016 11:20
האמיצה
חיים, אני, רגשות, סיפורים, החיים שלי, חלומות
ילדה רגילה מצטרפת לחוג כמו כל הילדים, עומדת שם עם כל הבנות ועושה את התרגילים ולא מבינה, למה אני כאן?
בקומה למטה יש חוג אחר שנשמע ומרגיש משהו אחר. מבקשת מאימא להצטרף לחוג הזה ולא להוא שנמצא קומה למעלה.

זה החוג, זה זה!

השנים חולפות והילדה גדלה וכולם אומרים לה שהיא כשרון מדהים, שהיא כל כך מוכשרת.
הילדה מרגישה שהיא בין הטובות, אוהבת את מה שהיא עושה וחולמת שזה מה שהיא תהיה כשתגדל.
הילדה מוסיפה עוד ועוד, עוברת דירה למקום מרוחק יותר אבל ממשיכה באותו מקום, נוסעת כל יום באוטובוס כדי להגיע רק לשם.
המורה היא אלוהים, מעניין רק מה היא חושבת, מה היא אמרה ומה היא מתכננת.

הילדה גדלה ומתפתחת והגוף... קצת בוגד, הוא לא מתאים בדיוק למה שהיא עושה (הוא מתאים לדברים דומים אבל לא לתחום הספציפי הזה) אבל אף אחד לא אומר כלום, הילדה ממשיכה במלוא הכוח, עוברת עוד מבחן (פתאום ציונים נמוכים יותר), אומרים לה לרדת במשקל וזה בדיוק מה שהיא עושה.
הולכת בדיוק בדרך שאמורים ללכת... אבל הבגרות מתחילה לעשות את שלה.

מחליטה ללכת למגמה מיוחדת בתיכון ומתחילה להחשף לאנשים חדשים ולתחומים אחרים, לא אוהבת את זה במיוחד אבל זה קצת פותח את הראש... עושה את הדבר 8 שעות כמעט כל יום, הכל קשור, הכל זה, רוצה רק את זה... זה מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה!

התחרות הראשונה, אכזבה, לא זוכה בכלום והמתחרה כן זוכה... סימני שאלה ראשונים צצים.
נלחמת על התחרות השניה, הכי קשה שאפשר, מחליטה לבד, האלוהים מלמעלה מתחילה לזייף, משקיעה בי פחות אבל התובנה מגיעה שנים אחרי.
הרגע בתחרות, קשה, פקשוש גדול, המקום הראשון הופך למקום האחרון... אבל כולם אמרו שאת כשרון, איך זה יכול להיות?
שעת משבר, התפקחות, הבנה... טובה זה נכון וגם כל כך כשרונית אבל לא כאן!

אחרי 12 שנה אינטנסיביות מחליטה שזהו, לא עוזבת את התחום אבל נוטשת את אלוהים. אלוהים עושה עוד טעות קטלנית שבאקט ילדותי מענישה מתבגרת בת 17 שהבינה שהיא קצת יותר חכמה ומפוקחת.

מתחילה במקום חדש, מקבלת תמיכה ואהדה, שמחים שהיא שם, לא סובלת אבל החלום עדיין קיים... את תהיי שם כמו הכי טובות בעולם.
גיל 18 הישראלי מגיע והדילמה בין הצבא לבין החלום מתעוררת ואין ברירה חייבים לקבל החלטה, מנסים בזירה הישראלית ומקבלים את התשובה הכי כואבת שאפשר... את מוכשרת ונהדרת אבל לעולם לא תעשי את הדבר שאת כל כך אוהבת.

זהו, זה נגמר. לא רוצה את זה יותר לעולם. הכל או כלום והכלום נבחר. מתגייסת ועוזבת את הכל, לא רוצה לראות ולא רוצה לשמוע.

החיים עושים את שלהם... צבא... לימודים... עבודה... אהבה... ילדים. 

הילדה שוכחת שהיתה כשרונית וטובה אבל הגוף רוצה, מבקש שתחזור. זה לא רק הגוף, זה גם הנפש, היא גם מבקשת, תחפשי, תחזרי רק בשבילי...  רק חוג, לא קריירה.

וזה מה שהיא עושה, אחרי 15 שנה, מוצאת תחום מהתחום אבל שונה, אחר. היא מתאהבת מחדש, היא טובה, היא הכי טובה. היא כשרונית ומוצלחת, היא נראית טוב ועושה את זה לא רע בכלל וזה תחום שהיא לא למדה מעולם, הגוף לא בוגד, הוא זוכר וזז כמעט כמו פעם.
השדים של פעם חוזרים, הם כנראה אף פעם לא הלכו לשום מקום, היא יותר חזקה עכשיו וזה כבר לא הכל או כלום.
 
פתאום המחשבות חוזרות, האם זה אפשרי בגיל 40 להגשים את חלום הילדות ? כולם אומרים שכן, היא לא כל כך מאמינה, היא פסימית, כבר לא צעירה. 
2 תגובות
קונפליקטים... קונפליקטים...
20/07/2016 12:39
האמיצה
חיים, אני, החיים שלי, משפחה
משעמם לי... משעמם לי בעבודה.
מה עושים? מה עושים כשעובדים בעבודה שמשרתת אותך בכל כך הרבה מובנים אבל בשורה התחתונה אתה משועמם ולא מסופק?
מה עושים? מה עושים כשכל כך פוחדים משינויים?

אני עובדת מהבית, מאוד ממושמעת ומסודרת. נכנסת לעבודה כאילו נסעתי למשרד. בשעות אחרי הצהריים כאשר אני נמצאת עם הילדים, אני סוגרת הכל, לא מתפתה. בערב אחרי הכל עושה בדיקה אחרונה ואם הדברים רגועים ולא דחופים הם ימתינו למחר.

העבודה שלי לא מורכבת במיוחד, כל כולה מול המחשב, עובדת מול כל מיני גורמים שונים שאיתם אני מנהלת יחסי עבודה מאוד טובים, יש תקופות מלאות יותר ועמוסות יותר, אבל כשמגיעות התקופות הרגועות ואין כל כך מה לעשות מתחילות לצוץ השאלות ואיתם הקונפליקטים.
בכל מקרה, העבודה עצמה די משמעמת ולא מפתחת אותי יותר מדי אבל גם כאן אני פוחדת, פוחדת משינויים.

חשוב לציין שבעבודה הזאת אני מרוויחה יפה, משכורת שמתאימה לי. נכון שיכולתי להרוויח יותר בעבודה אחרת אבל המחיר שהייתי משלמת בעבור העצמאות שלי היה עולה לי יותר.
חשוב לציין שאני גם מאוד טובה בעבודה שלי, ביססתי את המעמד שלי במשרד בצורה מאוד יפה, אני דמות מפתח (נכון שאפשר להחליף אותי אבל גם להם זה יעלה יותר).  

העבודה שלי היום מאפשרת לי לקבל את הילדים שלי כאשר הם חוזרים מבית הספר, אני מכינה להם צהריים, משוחחת איתם על חוויות בית הספר, איך עבר עלייך היום? מה למדת היום בבית הספר? האם קרה משהו? רבת עם מישהו? מישהו הציק לך? 
העבודה שלי מאפשרת לעזור לילדים שלי בשיעורי הבית, להיות עם יד על הדופק כאשר דברים לא הולכים בצורה תקינה (כבר זיהיתי בעיה אצל אחד הילדים וטיפלתי בה לפני שהחמירה).
העבודה שלי מאפשרת לי להיות עם ילד חולה בבית בלי ייסורי מצפון או לבוא במהירות לאסוף אותו מבית הספר אם הוא לא מרגיש טוב.
פה הקונפליקט הראשון, האם עבודה שלא מספקת אותך ב- 100% אבל משרתת חלק אחר בחיים שלך בצורה מושלמת היא עבודה שצריך להחליף? 

אני לא רואה את עצמי חוזרת לעבוד בעבודה משרדית, כזאת שצריך לנסוע בשבילה כל בוקר שעה בפקקים ושעה נוספת בסוף היום.
אני לא רואה את עצמי חוזרת לעבוד בעבודה משרדית, כזאת שאם יש תקופה רגועה אתה צריך לעשות את עצמך עובד ולשבת כמו מפגר על הכיסא ולהסתכל על השעון ולחכות שיסתיים היום.

אם אני אחפש עבודה אחרת ואין לי מושג בכלל לאיזה כיוון הייתי הולכת אבל זה נושא לפוסט אחר לחלוטין. אני אצטרך לוותר על החופש שלי, על העצמאות שלי ופה נכנס הקונפליקט השני, האם עבודה שלא מספקת אותך ב- 100% אבל את חופשיה ועצמאית להחליט איך יראה היום שלך זאת עבודה שצריך להחליף?

כל פעם שהנושא עולה הקונפליקטים האלה צצים ועולים ומשתקים אותי. אולי זה בכלל לא קשור לעבודה ? אולי אני צריכה להמשיך לעבוד בעבודה הזאת אבל למצוא לי תחביבים שיספקו אותי? השאלה מה חשוב יותר אתה עצמך או המשפחה והבית שאתה מטפח מכרסמת אצלי כל הזמן, בערך מהרגע שבו הקמתי את המשפחה שלי. האם אפשר לשלב בין השניים ? אני יודעת מחוויה אישית שכאשר בוחרים בקריירה טובענית ומצליחה זה בא על חשבון המשפחה בצורה כזאת או אחרת ועל זה לא ניתן להתווכח איתי מאחר וחוויתי את זה על בשרי. הורה קרייריסט מוותר על היותו חלק פעיל במסגרת המשפחתית, האם אני רוצה את זה בשבילי? אני לא חושבת אבל כאן נכנס הסיפוק האישי, האם אפשר להשיג סיפוק אישי ולא מקריירה ? ואני לא מהאמהות האלה שעסוקות כל דקה ודקה ביום בחיים של הילדים שלהם, בדיוק להפך. 

שאלות רבות וקונפליקטים רבים... אני מקווה שבבוא היום אני אמצא פתרונות ותשובות לשאלות.
0 תגובות
שחקנית בהצגת "החיים שלי"
03/01/2015 08:55
האמיצה
החיים שלי
עד לפני חצי שנה בערך, הכל היה אמיתי. כל סצנה בחיים שלי היתה אמיתית, מלאת רגשות. כל ויכוח, מפגש בין אנשים, סיטואציות משפחתיות, אוירה ביתית - הכל היה אמיתי. 
הבעתי את דעתי האמיתית בויכוחים ובסוגיות משפחתיות גם אם זה לא היה נחמד לשמוע. ניהלתי את הבית ביד רמה. אבל בתוך כל זה הכעס שבפנים הצטבר, הבלאגן והבלבול החריף עד הפיצוץ הגדול, עד הנקודה שעברתי את הגבול.
אמרתי דברים לא פשוטים, פגעתי באנשים (גם כאלה מבוגרים ממני) וניסיתי להפוך את העולמות של כולם.
הנקודה הזאת, הכל כך נמוכה הביאה אותי למקום שבו רציתי להעלם מן העולם, חשבתי ולפעמים אני עדיין חושבת שאני יותר מזיקה לסובבים אותי מאשר מועילה להם ועדיף להם שאני לא אהיה נוכחת בחיים שלהם, אבל זאת מחשבה מאוד אנוכית, מעבר לפתרון העצמי, היא תשאיר אחריה שביל של נפשות סובלות, אז כנראה שזה לא הפתרון.

אבל אז נולדה בעיה חדשה, אני מרגישה שאני שחקנית בסצינות בחיים שלי.

בארוחות משפחתיות אני נכנסת למוד שקט ומשתדלת לא לקחת חלק בשיחות המתנהלות על גבי השולחן ואם בטעות אני לא מצליחה להתגבר על עצמי (אני אדם די דעתן), הזמן שאני משקיעה בניתוח הדברים שאמרתי או שאמרו לי הוא מוגזם ומיותר. אני ביקשתי גם לא לדעת על דברים שקורים על מנת שזה לא ייתן לי מחשבות ודעות בנושא.
בחלק משפחתי אחר, אני בכלל נמצאת במקום שבו אני לא מסוגלת להיות בחברת חלק מהנוכחים, אני בלחץ מתמיד וכל האווירה משפיעה עלי לרעה, המצפון מציק אבל חוסר היכולת לחמול הוא עצום ובלתי נשלט.
בפן אחר, אני שחקנית בבית שלי, אני מתעלמת מדברים שנעשים כדי לא להעכיר את האווירה, אני מנסה להתמודד עם הקשיים שקיימים אבל הם קשים לי ביותר, תחושת הכישלון מהדהדת העתיד הלא ברור מפחיד אותי יותר מכל, אני נלחמת בעצמי לא להרים את הקול, לא להעיר אבל כמה אפשר להחזיק בפנים, כמה אפשר לספוג.

אני לא מצליחה למצוא פתרון יעיל וחד משמעי, אני רוצה לברוח אבל זה לא פתרון, רוצה להעלם אבל זה לא פתרון, האם יהיה לזה סוף, האם בסוף תבוא מנוחה על הנשמה המוטרדת שלי?
0 תגובות
לפעול בשיתוף
14/12/2014 17:26
האמיצה
המשימה השבועית שלי היתה בעקבות מרלין, בסוף הסשן האחרון ישבתי מול חבילת קלפי מרלין פרוסה לפני וחשבתי לעצמי לכבוד חג החנוכה "איזו נקודת אור אני מאחלת לעצמי בשנה הקרובה" והקלף ששלפתי מין החבילה היה "לפעול בשיתוף". 

מה המשמעות של זה? מה הקלף הזה אומר? 

קצת רקע, אני יכולה להעיד על עצמי כעל בן אדם שיודע להתנהל עם עצמו לבד, ולכן כשראיתי את הקלף חשבתי לעצמי שזאת טעות מפני שאני בדרך כלל בוחרת לעשות את הדברים לבד, אני מעדיפה לפתור את הדברים בעצמי, מקסימום אני משתפת את בעלי, בשנים האחרונות המצב הזה עוד החמיר, אני כבר לא מספרת לאף אחד (שוב, חוץ מבעלי) על הדברים שאני עוברת. אני לא רוצה לכתוב שאני אדם בודד כי אני לא בודדה, אני חיה בזוגיות טובה ומתנהלת יפה בחברה אבל אני לא מוקפת באנשים ולרוב זה מתוך בחירה. 
מגיל מאוד צעיר אני דואגת לעצמי ומתמודדת עם הדברים לבד כי בעצם לסובבים אותי לא באמת היה זמן בשבילי, סדר העדיפות שלהם היה שונה ובדרך כלל אני הייתי בתחתית הרשימה למרות שהרגשתי מאוד אהובה. כנראה, בכדי לשרוד הבנתי שאין ברירה, אם אין אני לי מילי וכך היה.

התהליכים שעברתי בעיני אנשים אחרים יכולים להחשב כשטויות או כדברים פחות מהותיים (אני מבינה ויודעת שאנשים רבים מתמודדים עם דברים קשים הרבה יותר) אבל זאת חלקת האלוהים הקטנה שלי והדברים שחוויתי הרגישו כמשמעותיים, אלה היו דברים לא פשוטים בשבילי ובראייה לאחור עיצבו את האישיות שלי אבל במרוצת השנים הבנתי שאין לי למי לפנות ואני צריכה לפתור את הבעיות שלי עם עצמי.

הכל עבר בשקט עד שבעצם יצאתי מהבית בגיל 20 פלוס, בשלב הזה התחלתי להחשף יותר לאנשים אחרים, למבנה משפחות שונה משלי והתחלתי לשאול את עצמי שאלות.
השאלות הפכו קשות יותר כאשר המשפחה שלי התרחבה ונולדו לי הילדים, השאלות הפכו לכעס והכעס היה מופנה לאנשים מאוד ספציפיים. עם השנים, הכעס הלך וגדל והתרחב לאנשים נוספים, הכעס היה אמיתי אבל הסיבות לכעס לא באמת היו ברורות.
עד השנה, שסוף סוף הבנתי שלהתמודד עם הכל לבד כנראה שזה לא פתרון כאשר הכעס כל כך רב, ומכאן אני מגיעה לקלף שחשפתי.

מה אומר הקלף "לפעול בשיתוף" ?
  • לפעול בשיתוף, אולי הכוונה להציף את הדברים שמציקים בפני האנשים הרלוונטיים ולשתף אותם בכעס / בכאב.
  • לפעול בשיתוף, אולי הכוונה להפסיק לחשוב שאני צריכה להתמודד עם החיים האלה לבד ולהכניס עוד אנשים למעגל.
  • לפעול בשיתוף, אולי הכוונה לשחרר קצת את הנוקשות, את הכבדות, לקבל החלטות בקלות.
  • לפעול בשיתוף, אולי הכוונה להסיר את המגנים והגדרות שבניתי, אולי לא כל האנשים יכולים לפגוע בך?

איך אתם הייתם מגיבים עם נקודת האור שלכם לשנה הבאה היתה "לפעול בשיתוף"?
0 תגובות
משפחה
06/12/2014 14:29
האמיצה
מה זאת משפחה?
הגדרה מילונית (המילון שקניתי לבן שלי לבית ספר) - 
  1. בית אב, הורים וילדים.
  2. קבוצת בעלי חיים או צמחים בעלי תכונות משותפות.
אני מחלקת את המושג הזה ל- 3 חלקים:
  • המשפחה הגרעינית, זאת שנולדת לתוכה וכמובן המשפחה המורחבת שמתלווה אליה.
  • המשפחה החדשה שיצרת לעצמך - בן זוגך והילדים שלך.
  • המשפחה המורחבת שנוצרה מהקמת המשפחה החדשה.
למה חילקתי ל- 3 חלקים כי אני חושבת שרמת המחויבות שונה בכל חלוקה.

אני אתחיל עם המשפחה המקורית, זאת שנולדת לתוכה, זאת שאתה קשור אליה בקשר דם.
בני המשפחה הזאת צריכים להיות שם אחד בשביל השני באש ובמים, כמובן שכל אחד צריך לחיות קודם כל את חייו אבל אסור לו לשכוח את בני משפחתו. כאשר בן משפחה עוזב את הקן, זה לא אומר שהוא יצא מהמערכת המשפחתית אלא זאת צריכה להיות מחמאה למשפחה שהאדם הזה יכול לעמוד בפני עצמו ולקיים חיים עצמאיים. והעובדה שבן המשפחה עומד בפני עצמו לא מסירה אחריות מבני המשפחה האחרים ואלה צריכים להיות ערניים לצרכים של האחר. במשפחה אנשים צריכים לכבד אחד את השני, לשמור על קשר בסיסי ולהיות שם אחד בשביל השני, לא רק בזמנים קשים. במשפחה אנשים צריכים לעשות ויתורים כאשר נזקקים לכך ושוב אני מציינת לא ברמת הויתור העצמי. חברי המשפחה צריכים ליזום קשר משפחתי בסיסי וקבוע, כזה שיתאים לכל חברי המשפחה. 

חברי המשפחה המורחבת צריכים לדעת את מקומם, רמת הקשר בשלב זה יורדת וגם פחות מחייבת, אני מדברת כאן על רמת הדודים והאחיינים, אם יש דרישה לקשר והיא מקובלת על כולם, הקשר הוא מבורך אבל בשלב הזה לא אמורים לכפות קשר על אף אחד. צריך ורצוי שיהיה גורם מאחד (בדרך כלל זה הסבא והסבתא) ואם הקשר המשפחתי טוב, האחריות לשמירת הקשר מוטלת על הדור הבא. בנוסף, אם אפשר לעזור אחד לשני, זה מבורך. אבל חשוב מאוד, לא להעלב, לא לשמור טינה ולא לעשות ברוגז.

החלק השני בחלוקה שלי הוא כמובן הכי חשוב, זאת המשפחה החדשה שיצרת לעצמך. כאן המחויבות היא מקסימלית, זאת גם האחריות שלך כהורה לדאוג לילדיך והאחריות שלך להיות שם בשביל בן זוגך אבל וזה אבל חשוב, מבלי לשכוח את הזהות העצמית שלך. אסור לאף אדם בשום שלב לשכוח את עצמו, להזניח את עצמו מכיוון שבסופו של דבר אלה החיים שלך. 

החלק השלישי היא המשפחה שהצטרפת אליה, פה הכבוד משחק תפקיד. אתה צריך לכבד את האנשים במשפחה הזאת מאחר וכאן השוני באופי האנשים הוא גדול ואף יכול להיות תהומי. כמובן שיש פה עוד פרמטרים שיכולים להשפיע על היחס אחד לשני אבל אם יש כבוד בסיסי צריכים להסתדר. גם פה חשוב לשמור על קשר מסוים ואני חושבת שזה באחריות הדור המבוגר יותר, אסור לשפוט אנשים ולנטור להם טינה ובהחלט לא להתחשבן איתם.

בסך הכל, אם מסתכלים על התמונה הכללית מדובר על דברים דומים בין קבוצה לקבוצה, המציאות מראה שאנחנו לא נצמדים להגדרה המילונית, אם היווצרות משפחה מצטרפת מחויבות, אופי האנשים והדרישות שלהם.
אנחנו לא תמיד קבוצה של אנשים עם תכונות משותפות וזה גורם בעייתי, אנחנו גם נושאים עלינו מטענים שונים שמשפיעים עלינו ביחס אחד לשני וגם על זה אנחנו צריכים להתגבר. 
בסופו של דבר, כל אחד צריך לדעת את מיקומו, לעשות דברים בשביל המשפחה, ליזום דברים וגם לא לצפות מאחרים דברים שהם לא מסוגלים, צריך לכבד אחד את השני ולהיות שם אחד בשביל השני אבל לא לשכוח שאתה עצמך הוא הכי חשוב בשרשרת.


0 תגובות
שינוי
24/11/2014 20:48
האמיצה
איך אני רואה את השינוי בחיי ? שאלה טובה... אני מתחבטת בה כבר כמה ימים.
התבקשתי לנסות ולתאר איך אני רואה את השינוי בחיים שלי וחשבתי שזה תרגיל מאוד פשוט אבל הימים עוברים ואני לא מצליחה למצוא את המילים, הפעם החלטתי שזהו, אני יושבת ולא קמה עד שהמילים יוצאות. הפעלתי ביוטיוב מיקס של אנדראה בוצ'לי, הכנסתי את האוזניות והנה אני מתחילה:

כעס... נתון משמעותי שצריך לצאת ממשוואת חיי. איך מתגברים על הכעס שקיים בתוך הנפש שלך? 
יש אדם מאוד חשוב בחיים שלי שלצערי בשנים האחרונות פיתחתי אליו כעס מאוד גדול ואני רוצה שהכעס הזה יעלם, אני רוצה לקבל אותו בחזרה לחיים שלי, אני רוצה לאהוב אותו שוב כמעט כמו פעם, אני רוצה שהוא יחזור להיות דמות עם משקל בחיים שלי.
בכלל, אני לא רוצה להרגיש כעס כלפי אנשים שקרובים אלי, אני רוצה לחיות את חיי ללא כעס על אנשים, ללא ביקורת עליהם.

חלומות... אני צריכה שהחלומות יחזרו לחיים שלי ומהר, אני רוצה לקום בבוקר ולדעת שיש לי אל מה לשאוף, שיש לי משהו להשיג. אני רוצה חלום, החיים ללא חלומות בכלל הם נורא ריקים, אני מרגישה שאני רוצה לעשות משהו ואני לא יודעת לאיזה כיוון למשוך את עצמי.

ריקוד... החלום הבלתי ממומש שילווה אותי כנראה כל החיים, אולי הפספוס של חיי.
"רקדנית בפוטנציה שחלמה על במה ומצאה את עצמה הרחק הרחק, מחפשת את דרכה חזרה לפרונט"
האם זה אפשרי אחרי כל כך הרבה שנים? יש מקום לרקדנית מזדקנת בסוף שנות ה- 30 שלה. טוב אז אולי לא אגם הברבורים אבל ...

חברה... משהו שאף פעם לא היה לי כמו שצריך (חוץ מבעלי כמובן אבל אותו אני צריכה בשביל דברים אחרים), אני מרגישה נורא לבד, חסרה לי האוזן קשבת שהיא רק בשבילי בכל מצב ללא תנאים, מקום כזה ניטרלי שלא קשור לחיים שלי ישירות שבעת משבר אפשר יהיה לפנות אליו, שלא ישפוט אותך רק יקשיב לך וייתן לך קצת נחמה (קיים בכלל דבר כזה ?).

בעלי... רוצה להמשיך להיות הפרטנרית שלו.

ילדים... אני מרגישה שאני כועסת מדי, חסרת סבלנות, עייפה, קשה איתם יותר מדי, אני רוצה להיות יותר קלילה איתם !

אני בטוחה שיש עוד דברים שאני יכולה לעשות בהם שינוי וזה ישפיע על החיים שלי אבל כרגע אלה הדברים החשובים ביותר, חוץ מזה שדי אני כבר עייפה מהיום הזה בכלל ומההתעסקות בשאלה הזאת בפרט ולכן אני משאירה את המילים האלה כאן אולי זאת הדרך שלי להתחיל וליישם אותם.

לילה טוב...


 
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון